אוסדון נ' רוטלבר בע"מ ואח'

פסק דין

שיתוף פעולה עסקי בין שני אחים, במיזם ליבוא ושיווק ילקוטים ותיקים מסין, הניב תובענה זו, במסגרתה מבקש התובע לחייב את אחיו ואת החברה שבשליטתו בהחזר כספים ובתשלום חלקו ברווחי המיזם, ובסך הכל ב- 273,183 ₪. הנתבעים טוענים שהמיזם המשותף הניב הפסד ואף היסב להם נזקים, ובגין הנזקים הנטענים הגישו תביעה שכנגד שאת סכומה העמידו על 226,000 ₪.

ואלה העובדות שברקע לתובענה.

האחים מומי וויקטור אוסדון, פעלו כל אחד מהם בנפרד בתחום של ייצור ושיווק תיקים וילקוטים. מומי פעל תחת המותג דאלס, ואחיו ויקטור - תחת המותג מגנום. נראה שהיקף הפעילות של ויקטור בתחום זה היה גדול יותר, אך אצל שניהם חלה ירידה משמעותית במחזורים החל משנת 2000. על רקע זה הוסכם בין השניים באוקטובר 2004, על שיתוף פעולה במסגרת מיזם של יבוא תיקים מסין, כשהבסיס לפעילות המשותפת היא חלוקה שווה באחריות וברווחים והמטרה - לייצר את התיקים בסין על פי מודלים שלהם וכך להוזיל עלויות. עבור קולקציה מצומצמת נבחר כמותג השם GAZ שעוצב על ידי התובע. יתר התיקים והילקוטים שווקו בארץ תחת המותג מגנום שכאמור שימש את עסקו של הנתבע 2. בתחילת שנת 2005 נסעו האחים לסין ושהו שם כחודש ימים. זמן קצר לאחר מכן, משהבינו שאין בידם להרים את הפרויקט מאמצעיהם, איתר התובע מממן – חברה בשם טלבר פופ בע"מ (להלן: "טלבר"). בין התובע והבעלים של חברה זו – ברוך טולדנו (להלן: "טולדנו"), התקיימו בעבר קשרים עסקיים, והלה אף זומן על ידי התובע לעדות בהליך כאן.

טודלנו שיגר לאחים אוסדון "הצעת עבודה משותפת" במכתב שתאריכו המוסכם הוא 3.3.2005, וזו נחתמה על ידי האחים במאי 2005 (להלן: "מכתב ההתקשרות"). לצורך ההתקשרות עם טלבר הכין הנתבע תחזית עסקית, והצדדים שחלוקים ביניהם כמעט בכל, חלוקים גם בעניין התחזית העסקית. התובע טוען שזו כלל לא הוצגה בפניו; הנתבע טוען את ההיפך, ואילו טולדנו סירב לאשר בעדותו שהתחזית שצורפה על ידי הנתבע לתצהירו היא זו שהוצגה לפניו במהלך המשא ומתן עם האחים. מכל מקום, במסגרת ההתקשרות עם טלבר התחייבה זו להעמיד מימון בהיקף של 220,000$ כשרכישת התיקים ויבואם מסין ממומנים על ידה ומבוצעים על שמה. בתמורה הייתה טלבר זכאית לעמלה מינימאלית בסכום של 40,000$ או ל-10% מהמחזור לאחר הוצאות תפעול כפי שהוגדרו בתחזית העסקית – לפי הגבוה משניהם. התובע מציין בתצהירו שלפי הסיכומים עם טלבר, התמורה בגין כל מכירה הייתה אמורה להשתלם לה מיידית, וככל שתמורת המכירה תשולם לה בשיקים דחויים, יבוצע על ידה ניכיון כשריבית הניכיון המוסכמת היא "חצי אחוז פחות מהפריים". תנאי זה אינו מופיע במכתב ההתקשרות.

על פי ההצעה של טלבר היה על האחים אוסדון להעמיד לרשותה מיד סכום של 40,000$, אך נראה שטולדנו הסתפק לבסוף במחצית מהסכום הזה כ"דמי רצינות".

באפריל 2005 חזרו האחים לסין על מנת לסגור סופית את נושא ייצור תיקי בית ספר, קלמרים וכו', לקראת שנת הלימודים 2005-2006, ואז גם הוזמנו תיקי נשים. לפי תצהירו של התובע, טלבר מימנה גם את יבוא תיקי הנשים וחילטה לעצמה את ה- 10,000$ שהועמדו לרשותה על ידי התובע כדמי רצינות, אלא שלו לא היה כל קשר לעסקת מימון זו. אחיו טוען בדיוק להיפך – לפי גרסתו מי שהגה את הרעיון הנפסד של יבוא תיקי נשים הוא התובע; טלבר בכלל סירבה לממן את היבוא הזה, והדבר העמיס על הנתבעת 1 הוצאות שהכבידו עליה והוסיפו על ההפסדים שנגרמו לה מהפרויקט.

בסופו של דבר, נמכרה רק כמחצית מהכמות שיובאה לארץ במסגרת המיזם, ומה שנותר הוחזר לטלבר, להוציא כנראה תיקי נשים שנשארו במלאי של הנתבעת 1 – כך לטענת התובע. עוד לציין, שני הצדדים טוענים שהם טיפלו עבור טלבר בהזמנת תיקים לדתיים וכי בעסקה זו סוכם עם טלבר על עמלה בסכום קבוע של 12,000$.

האחים אוסדון אומנם יזמו את הפרוייקט, אך בהעדר יכולת לממנו התמקדו הם בפן התפעולי – שיווק וגביית כספים מלקוחות, כשבהתאם להסכמות שבניהם, הפעילות מתבצעת באמצעות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), ומשולבת במערך הקיים אצלה. לנתבעת היה מחסן שכור ששימש אותה, ובתקופת הפרויקט שימש המחסן גם לאחסנת הסחורה שיובאה במסגרתו. במחסן זה אף התנהלה הפעילות המשרדית שהייתה דרושה לפרויקט, כשהציוד הוא של הנתבעת 1 וכוח האדם שהועסק ממומן על ידה. בפי הנתבעים תלונות רבות ביחס להתנהלותו של התובע באותה תקופה – הוא הגיע לחצרי הנתבעת אחת ליומיים ובעיקר הטריד לדבריהם את הפקידה בכך שדחק בה להמציא לו עותקים מהתיעוד בקשר לפרויקט; התובע התנגד לתערוכה של מוצרי הפרויקט - פרי יוזמה של "מתנות זה אנחנו", אחד מלקוחות הנתבעת 1; שיבש בהתנהגותו את התערוכה; לבסוף אף גרם לכך שהיקף הרכישות של אותו לקוח היה נמוך כדי מחצית מהמצופה, ואם לא די בזה - התובע השמיץ את הנתבעים "באוזני" טלבר, וזו עיכבה שחרור של סחורה בדיוק בשיא עונת המכירות.

התובע מצדו טוען שכל אחד מהם אמור היה לתרום למיזם כפי כישוריו – הוא היה בצד היצירתי; הקפיד להגיע לחצרי הנתבעת 1 מדי יום; הייתה זו זכותו לבקר בכל עת את ספרי הנהלת החשבונות, לעיין במסמכי החשבונות ולקבל כל דו"ח כספי, ואשר ללקוח "מתנות זה אנחנו" – הנתבע הרי טוען שלקוח זה נותר חייב כ-89,000 ₪ בגין סחורה שסופקה לו – הנתבע הציג גרסה גמישה למדי ביחס לסכום המדויק של החוב הנטען (פרוטוקול מ-20.5.2009, עמ' 13) - וזוהי לטענת התובע הראיה הטובה ביותר לכך שהיה לו בסיס איתן להתנגד להתקשרות עם אותו לקוח. אציין שהנתבע לא תמך את גרסתו ביחס "למעלליו" של התובע, בעדים – לא מבין עובדיו ולא מבין לקוחותיו, וטולדנו לא נשאל ולו שאלה אחת בעניין ההשמצות המיוחסות לתובע.

עד כאן העובדות שברקע ועתה לרכיבי התביעה.

התובע טוען שהמיזם המשותף הניב רווח גולמי, בסכום של 506,094 והמחצית - 253,047 ₪ - מגיעה לו. לסכום האמור מבקש התובע להוסיף רכיבים אלה: מחצית מריבית הניכיון ששולמה לטלבר – בראש זה מדובר ב-15,948 ₪; החזר סכום של 10,000$ ששולם על ידי התובע לטלבר כדמי רצינות, לפי שווים בשקלים אז היינו - 47,200 ₪; מחצית העמלה ששולמה על ידי טלבר – 6,000$ לפי שער של 4.72 ₪ היינו – 28,320 ₪ וכן סכום של 3,532 ₪ השווה למחצית הסכום שטלבר דורשת מהצדדים עבור מימון היבוא של תיקי נשים, מעבר לסכום של 10,000$ שהיא כבר גבתה כשחילטה לעצמה את הסכום שהתובע העמיד לרשותה כדמי רצינות. הסכום הכולל עומד אפוא על 310,012 ₪ לפני ניכוי מחצית מ"הוצאות השיווק", ככינוין בפי התובע, ואלה מחושבות על ידו לפי 7% ממחזור המכירות.

הנתבע טוען שהמיזם הניב רווח גולמי בסכום של 371,000 ₪ בלבד (לעומת 506,094 ₪ כטענת התובע), כשההוצאות התפעוליות מסתכמות ב-568,291 ₪, כך שבסופו של יום הפרויקט הניב הפסד של 196,727 ₪, וכאן נעוצים שורשי המחלוקת העיקרית בתיק זה. אשוב לנושא זה בהמשך, בשלב זה אתייחס לרכיבים שהתובע מבקש להוסיף על רכיב הרווח הגולמי.

מחצית מריבית הניכיון ששולמה לטלבר – התובע טוען שהנתבעים יכלו למנוע חיוב זה אילו העבירו לטלבר "כספים במזומן... לתאריכים קרובים כפי שקיבלו מלקוחות". אני סבורה שאין לקבל דרישה זו. לא הוכח על ידי התובע שהנתבעים קיבלו מלקוחות "כספים במזומן לתאריכים קרובים" – תהא כוונת התובע בביטוי זה אשר תהא - ושהנתבעים "המירו" את הכספים הללו בשיקים דחויים (שלהם?) לצורך עסקות ניכיון; לא שמענו שהתובע בא אל הנתבעים בדרישה בזמן אמת, להימנע מלנכות שיקים אצל טלבר, והוא עצמו אומר בתצהירו (סעיף 3.3.2) שמלכתחילה הוסכם עם טלבר שתמורת המכירות תועבר אליה מידית במזומן, ואם התשלום יבוצע בהמחאה מעותדת, כי אז יבוצע ניכיון לפי שיעור ריבית מוסכם.

החזר הסכום של 10,000$ - טלבר ככל הנראה חילטה את הסכום במזומן שהתובע העמיד לרשותה כדמי רצינות בתחילת דרכם המשותפת – גם הנתבע אישר זאת בחקירתו: "מה שהועבר לטלבר הועבר לו שיקים של לקוחות, הועבר לו תשלום במזומן שאחי נתן לו וכמובן בסכום הזה משוקלל גם ההחזר סחורה..." (פרוטוקול מ-20.5.2009, עמ' 10), אך התובע טוען שהסכום האמור שימש אצל טלבר בהקשר למימון העסקה של תיקי נשים; כי לו עצמו לא היה כל קשר לעסקה זו (סעיף 11 לתצהירו), ובזאת לא שוכנעתי. הטעם לכך הוא שבנספח א' לתצהיר שהוגש בתשובה לתצהיר הנתבע – נספח א' הנ"ל ערוך בכתב ידו של התובע והוא מפרט שם את ההסכמות וההבנות כפי שגובשו לדעתו בינו לבין אחיו – אומר התובע (סעיף 12): "שני הצדדים מימנו באופן שווה יבוא של ארנקים ותיקי נשים (האמורים להגיע בעוד שבועיים) בשווי של כ-50,000$. אותם כללי שיתוף פעולה יהיו גם כלפי היבוא הנ"ל".

זאת ועוד, בסעיף 7 בנספח א' הנ"ל, כותב התובע שהוא ואחיו – כל אחד מהם בנפרד - כבר שילמו לטלבר 45,000 ש"ח במזומן ומסרו לה שיקים דחויים; ומעדותו של ברוך טולדנו עולה לכאורה אישור לכך. הלה נשאל אם הוא קיבל עם תחילת העסקה 40,000$ כפי שהותנה במסמך ההתקשרות ותשובתו הייתה: "לדעתי, לא קיבלתי רק 20,000$ אני לא זוכר", ועל שאלה נוספת באותו עניין: "נכון שקיבלת 10,000$ ממר ויקטור וממר מומי במזומן" השיב: "מה זה מזומן. הייתי אמור לקבל 40,000$ לא קיבלתי. יכול להיות שקיבלתי 20,000$ מכל אחד 10,000$", ובהמשך: "... מדובר בשקלים ויכול להיות שקיבלתי שיק דומה ויכול להיות שקיבלתי שיק על סכום דומה, אני לא זוכר בדיוק..." (פרוטוקול מ-26.6.2008, עמ' 6). נראה לי אפוא שזכותו של התובע להחזר הנטען לא הוכחה.

3,532 ₪ - מדובר כאמור במחצית מהסכום שלטענת התובע עדיין נדרש על ידי טלבר מהצדדים. אלא שהדרישה הנטענת אינה נתמכת באסמכתא כל שהיא, ואילו טולדנו אמר בחקירתו: "את מרבית הפשרה שהסכמתי עליה, קיבלתי. לא את הכל. אני מדבר על הפשרה לאחר כשלון העסקה, מבחינתי. את מה שהשקעתי, החזרתי לעצמי ואני לא רוצה מהם עוד שום דבר" (פרוטוקול מ-26.6.2008, עמ' 3).

נותר אם כן הסכום של 6,000$ - מחצית מסכום העמלה שהגיעה מטלבר עבור הטיפול בהזמנת תיקים לדתיים. טולדנו אומר בתצהירו שטלבר קיזזה את סכום העמלה כנגד חובם של הנתבעים לה, אבל אך ברור הוא שפעולת הקיזוז אינה צריכה להשפיע על חישוב הרווח לצורך ההתחשבנות בין האחים אוסדון.

ועתה למחלוקת המרכזית.

ראינו שהתובע טוען לרווח גולמי מהפרויקט בסכום של 506,094 ₪ ומכיר "בהוצאות שיווק" בסכום של 73,658 ₪, לפי 7% ממחזור המכירות; הנתבע שצירף לתצהירו חוות דעת של רו"ח שלמה אליאס – זו אגב, אינה ערוכה כחוות דעת מומחה – טוען, בהסתמך על חוות דעת זו, לרווח גולמי בסכום של 371,000 ₪ ולהוצאות תפעוליות + הנה"כ, בסך של 561,291 ₪. מדובר אפוא בפער של 135,094 ₪ ברווח הגולמי, אף שהנתונים שהצדדים מוסרים ביחס להיקף המכירות קרובים למדי – התובע מדבר על הכנסה ממכירות בסך של 1,052,256 ₪, ואילו הנתבע – על הכנסה בסכום של 1,055,618 ₪. הפער בין שתי העמדות נובע אם כן מהקביעות או ההערכות של כל צד ביחס לעלות הסחורה שנמכרה - לטענת התובע עלות המכירות מסתכמת ב- 546,162 ₪ ואילו לטענת הנתבע - ב- 684,054 ₪. ואולם, לפנינו גרסה שלישית – זו של טולדנו והוא מדבר על עלות מכירות בסכום של 585,852 ₪ (נכון לספטמבר 2005). התחשיב שלו מצורף כנספח ב' לתצהירו; נערך לדבריו בסמוך לביצוע העסקה, ו"זה ברור שהם הסכימו לחשבון, שאחרת, לא הייתי מקבל את התמורה ואת כספי. אני לקחתי את כל הסחורה שנשארה, יש לציין שויקטור ניסה לעזור לי למכור אותה" (פרוטוקול מ-26.6.2008, עמ' 6). נראה שבתחשיב של טולדנו יש כדי להסביר, למצער בחלקו, את הפער בעמדות הצדדים, משום שעולה ממנו שחלק מהסחורה שיובאה במימון של טלבר ועל שמה, יובאה שלא במסגרת המיזם המשותף, אלא עבור טלבר – בגין הטיפול בהזמנת סחורה זו היו האחים אוסדון זכאים לעמלה בסכום קבוע מראש של 12,000$ - ושגם סחורה זו כלולה בחשבוניות שהונפקו על ידי טלבר לנתבעת 1 בגין הסחורה שיובאה (להלן: "חשבוניות היבוא").